החלטה בתיק ת"א 2247-07

1.      העניין שבפני, בקשת הצדדים לפסיקת ולשומת הוצאות, בהתאם לפסק דינה של כב' השופטת ח. לפין-הראל, אשר ניתן ביום 29.10.2012.

2.      בפסק דינה של כב' השופטת לפין-הראל נפסק: " התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית, והתובעת תישא בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד על פי החלטת הרשם לאחר שיקבל שומת הוצאות. התביעה כנגד הנתבע מס' 2 מתקבלת בגין העוולה על חוק איסור לשון הרע כך שהנתבע מס' 2 ישלם לתובעת 7,500 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.2008 (יום מסירת התצהיר - מועד זה נקבע לאור העיכובים מצד התובעת בניהול המשפט) ועד ליום התשלום בפועל. וכן יישא בהחזר האגרה אשר שולמה באופן יחסי לסיכום התביעה אשר תוקן ובשכ"ט עו"ד בשיעור 3,000 ש"ח. "

3.      בכל הנוגע לשאלת שכר הטירחה הנוגע לנתבע מס' 1, נקבע כי הוא יהא זכאי להוצאותיו ולשכ"ט, לאחר שתינתן שומת הוצאות.

4.      הנתבע מס' 1 טען בבקשתו לפסיקת ההוצאות, כי שכר הטירחה המינימלי לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), לפי סכום התובענה המתוקן (שהינו 150,000 ש"ח) עומד על סך של 12,223 ש"ח, בעוד ככל שנקודת המוצא אשר תיבחר תהא סכום התביעה המקורי, אמור שכה"ט לעמוד ע"ס 26,000 ש"ח.

5.      מציין הנתבע מס' 1, כי הואיל והנתבע מס' 1 הינו קרוב משפחה, סוכם עמו על תשלום שכר טרחה בסך 15,000 ש"ח + מע"מ (ושכר הטרחה, הושפע מהקרבה המשפחתית, ועמד על סך מופחת יחסית בהקשר זה). טוען הנתבע מס' 1 בהקשר זה, כי שכר הטרחה הנטען בהקשר זה הינו סביר, לאור העובדה כי נוהלו בתובענה זאת שלוש ישיבות הוכחות, וישיבת קד"מ אחת, כאשר אף למרחק הגיאוגרפי שבין משרדו של ב"כ הנתבע 1 לביהמ"ש, אמור להינתן המשקל הראוי בהקשר זה.

6.      התובעת השיבה לבקשה, ולעמדתה מן הראוי שתהא קורלציה בין שכר הטרחה אשר נקבע כי תהא זכאית לו מכח פסק הדין, לשכר הטרחה בו תחויב לשלם לנתבע אשר התביעה שכנגדו, נדחתה (העומד על סך של 3,000 ש"ח), ובכל מקרה, סבורה התובעת כי נקודת המוצא הנכונה אינה התביעה המקורית אשר הוגשה, אלא התביעה המתוקנת, על הסך המופחת של 150,000 ש"ח.

7.      ביום 11.11.2012 הוריתי לנתבע מס' 1 להבהיר שני נתונים הטעונים הבהרה בהקשר זה: האם נערך הסכם שכר טרחה, והאם שולם שכר טרחה כלשהוא עד כה, תוך צירוף אסמכתאות מתאימות לאמור. ב"כ הנתבע מס' 1 השיב, בהגינותו, כי לאור הקרבה המשפחתית כאמור, לא נכרת הסכם שכ"ט, ואף לא שולם עד כה שכר טרחה.

8.      לאחר בחינת מלוא טענות הצדדים בהקשר זה, לרבות תשובת התובעת והבהרת ב"כ הנתבע 1, הגעתי למסקנה כי מוצדק במקרה זה לחייב את הנתבעת בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח + מע"מ ולא סכום גבוה יותר, ואבהיר את שיקולי: ראשית יצוין, כי לנתבע מס' 1 לא נגרם כל חסרון כיס עד כה מניהול ההליך המשפטי, אלא עניין התשלום נדחה לסיומו של ההליך. שנית ייאמר, כי אף לא נקבע הסכם שכר טרחה, כך שבפועל, האמירה בדבר הסיכום העקרוני, אינה מלמדת על הצדקה לחייב בהוצאות מלאות וריאליות בהקשר זה. שלישית יצוין, כי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) אינם בגדר גורם מחייב המצביע על שכה"ט הראוי, ולכל היותר יש להם מעמד של נקודת מוצא המהווה שיקול אחד מני רבים בעת פסיקת שכה"ט.

9.      מנגד, אציין כי בקשת התובעת שתהא קורלציה בין הסכום אשר נפסק כי תקבל מאת הנתבע מס' 2, אינה נכונה בנסיבות מקרה זה. שכר הטרחה אשר נפסק במקרה של הנתבע מס' 2, היה מופחת במודע, וראה דברי כב' השופט ח. לפין-הראל (עמ' 30 לפסק הדין, שורה 12):" כאמור בפתיח, המשפט התנהל שלא על מי מנוחות. התובעת איחרה במידה רבה להגיש תצהירי עדות ראשית. הגשת התצהירים מטעם התובעת עוררה סימני שאלה ועל כן יש מקום לפסוק בהפחתה את שכ"ט הטרחה לב"כ התובעת".

10.  יוצא אם כן, כי אף כב' השופטת לפין-הראל, סבורה היתה כי שכר הטרחה הראוי בגין הליך זה, היקפו עולה על הסך של 3,000 ש"ח (שהרי במופגן נאמר, כי נפסק סכום מופחת), והשאלה היא, עד כמה גבוה יותר מן הראוי ששכה"ט הכולל יעמוד, ללא ההפחתה הנובעת באופן ישיר מהתנהגות התובעת.

11.  בנסיבות אלה, סבורני כי ככל שכב' השופטת לפין-הראל פסקה שכ"ט העומד על רבע מן השכר המינימלי בהתחשב בסכום התביעה, הרי ששכה"ט לנתבע מס' 1, בהתחשב בהפחתה הראויה והנדרשת בשל הקריבה המשפחתית והיעדר חסרון-כיס עד כה (שכן לא נאלץ לממן בפועל ההליך עד כה), אמור להיות גבוה יותר, אך לא גבוה באופן ניכר. באופן עקרוני, שכר הטרחה הראוי במקרה שכזה הינו גבוה יותר מהסך כאמור לעיל, ואולם אציין כי פסיקת שכר טרחה גבוה יותר מהנקוב לעיל, היה מביא לתוצאה כמעט בלתי מסתברת, בה התובעת הייתה משלמת לנתבע 1 יותר מאשר זכתה בתביעתה מאת הנתבע מס' 2 - ואיני סבור כי יש לחרוג מן האמור. חריגה ניכרת שכזאת, אמורה להיות שמורה למקרים קיצוניים בלבד, וככל שהיה מדובר במקרה קיצוני, שומה כי בית המשפט היה מתייחס לפסיקת השכר, ולא קובע כי ההחלטה תינתן על בסיס שומת הוצאות (והוצאות עד כה, כאמור, טרם הוצאו).

12.  לאור כל האמור לעיל, אני פוסק את שכרו של ב"כ הנתבע 1, לסך 5,000 ש"ח + מע"מ.

13.  בכל הנוגע לחיוב הנתבע מס' 2 בתשלום האגרה, קבעה כב' השופטת ח. לפין-הראל, " וכן יישא בהחזר האגרה אשר שולמה באופן יחסי לסיכום התביעה אשר תוקן". וכאן יש לאבחן: ככל שהיה ברצון כב' השופטת לחייב את הנתבע מס' 2 בחלק יחסי על פי מה שנפסק, הרי שהחיוב באגרה היה יחסי לסכום שנפסק, ולא כך נרשם. מבדיקת תיק ביהמ"ש, עולה כי שולמה אגרה בשיעור העולה על שיעורה ככל שהיה מלכתחילה נתבע סך של 150,000 ש"ח, ולמעשה אין התובעת זוכה בהקשר זה, להשבה של מלוא האגרה אשר שולמה.

14.  לאור האמור, אני מקבל את חישובה של התובעת, ומורה על חיוב הנתבע מס' 2 בסכומי האגרה לפי התחשיב כאמור בסעיף 4 לבקשת התובעת: 1,875 ש"ח כערכם ביום 21.1.2007, וכן 1,875 ש"ח כערכם ביום 6.7.2010, הסכום כאמור יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מאז המועדים כאמור ועד לתשלומם בפועל.

15.  החיובים כאמור לעיל, ניתנים לביצוע כפסק דין לכל עניין ודבר, ככל שלא ייפרעו בתוך 30 ימים מהיום.

ניתנה היום, כ' כסלו תשע"ג, 04 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: